תקשורת בין-אישית

הגרסה המקוצרת

תקשורת בין אישית = סנכרון האינפורמציה שאנחנו מקבלים ומעבירים.

הטכניקה הפשוטה - שיקוף תכנים.

הטכניקה המשודרגת - שיקוף רגשות.

בהרחבה

"תודה על הקפה, איתן!" – רוטנת רותי בציניות.

"אוי, סליחה, רותי, שכחתי"

"זה בסדר, אני רגילה לזה, בדרך כלל אתה שוכח ממני"

איתן מניח את כוס התה שלו.

"מה? אני לא חושב עלייך? מה זאת אומרת?"

"כן, גם הכביסה שביקשתי ממך לתלות אתמול עדיין לא נתלתה!"

"ףףף, כיצד יכולתי? את יודעת שהייתי עסוק בשיחות טלפון כל היום"

"זאת בדיוק הבעיה, אתה שקוע בעבודתך יותר מדי ושוכח ממני"

"בשביל מי אני עובד?"

"אבל מה זה שווה? בשביל זה התחתנתי?"

"מה אני יכול לעשות?"

"לחברים – יש לך זמן!"

"אני חייב להתאוורר פעם בשבועיים"

"ומה איתי? אני עובדת כמו... 24 שעות ביממה, מחוץ לבית, בתוכו ובטיפול בילדים ואין לי את הפריווילגיה לצאת עם חברות".

...

מכאן כל אחד יכול להמשיך את הסיפור כרצונו, וכיד הדמיון הפרוע עליו.

מתוך מכלול בעיות שיש לאיתן ורותי בזוגיות, יש להם גם קושי בולט ב"תקשורת".

ועל נושא זה אתמקד הפעם.

מהי "תקשורת"?

אם אדבר לפומית הטלפון שלי, וחברי מאזין באוזניית הטלפון - ליתר דיוק האייפון - שלו. עדיין הוא לא יצליח לשמוע אותי, אם לא אחייג אליו והוא יענה. ברור שבמקרה כזה אין תקשורת ביננו.

גם אם אתקשר אליו והוא יענה לי. אלא שאדבר אתו בעברית והוא לא מבין עברית. (במובן הפשוט של המשפט הזה). גם אז אין ביננו תקשורת.

ואם שנינו מדברים ושומעים עברית אבל הוא "לא מבין עברית". (במובן היותר פשוט של המשפט). שוב - אין ביננו תקשורת.

הגמ' במס' נדרים מספרת על בני זוג שהתחתנו – הבעל בא מבבל והאישה מישראל. בשני המקומות דברו בשפה הארמית, אלא, שלמילים מסוימות שנאמרו בצורה זהה הייתה משמעות שונה.

הבעל ביקש מאשתו לבשל לו לארוחת הצהריים שני טלפחי. טלפחי, בארמית שלו (הבבלית), הכוונה לרגליים – רגלי בהמה ואילו בארמית שלה (הישראלית), המשמעות של טלפחי היא... עדשים.

לא קשה לדמיין את תגובתו של הבעל אשר ציפה למנה גדושה וקיבל רק שני עדשים. הגמ' ממשיכה לספר שם על קומדיה של טעויות בין אותם בני זוג. ולא כאן המקום להאריך.

אנו יכולים לשוחח באותה שפה, ויחד עם זאת לא להבין האחד את זולתו. כיון שלכל אחד יש משמעות אחרת במילותיו – ובפרט כאשר מדובר בנושא טעון. אזי כל אחד מנסה להבין את הדברים כרצונו.

ע"מ להצליח לתקשר, שומה עלינו להכיר כלי חשוב ביותר בתחום זה. ה"שיקוף". שיקוף כשמו כן הוא, מראה לאחר בצורה הכי שקופה כיצד אנו מבינים את הדברים שנאמרו לנו. ה"שיקוף" נקרא גם "תמונת-ראי".

את השיקוף ניתן לחלק לשניים. האחד: שיקוף תכנים. והאחר: שיקוף רגשות.

דוגמה: שיקוף תכנים קרי - כאשר הילד או בן/ת הזוג מספרים: "עקפו אותי בתור בבית המרקחת". שיקוף התוכן יכול להיות "לא התייחסו אליך שהמתנת כל כך הרבה זמן". למעשה, אנו חוזרים על הדברים שנאמרו, במילים שלנו.

שיקוף רגשות הוא, - "בטח היית מאוכזב". לנסות להבין מה האחר הרגיש בעקבות המקרה שקרה לו.

יתכן מאד – וזה מה שחשוב – שיענו לנו "לא, לא הייתי מאוכזב הייתי כעוס". או אז, אם נחזור שוב על דבריו "אפשר להבין שכעסת". ניתן לומר בבטחה, שהמספר ירגיש שמבינים אותו ומתייחסים לדבריו. הרגשה נעימה שיש עם מי לדבר.

דומה הדבר למוסכניק שמכוון אותנו לעלות על ה"ליפט" ואומר לנו ימינה, שמאלה, קדימה, עד שאנו מתואמים וחונים על הליפט בבטחה.

ואם תרצו, אפשר לדמות את מטרת השיקוף, ל"גן חוה". ב"גן חוה" למדתי את המשחק "קר חם". כללי המשחק הם כדלהלן: אחד הילדים יוצא מהכיתה, בינתיים, מחביאים חפץ מסוים במקום כלשהו, וכשחוזר, מכוונים אותו על ידי שאומרים לו "קר" - כשמתרחק ממקום מחבוא החפץ, "חם" - כשמתקרב למקום המחבוא. עד שמוצא.

וכשם שאיננו רגועים ברחצנו תינוק, עד שהמים מכוונים היטב למעלות מדויקות. קצת מעלים את ידית הברז וקצת מורידים, קצת ימינה וקצת שמאלה... כך גם בן/בת זוגנו לא יהיה רגוע עד שנסכרן את הבנתנו עם רגשותיו ונהמת ליבו.

ומכאן לבני הזוג שלנו – איתן ורותי. לאחר שלמדו על "תקשורת".

"תודה על הקפה, איתן!" - רוטנת רותי בציניות.

"אוי, סליחה רותי, שכחתי. בקשת ממני שאכין לך קפה, והכנתי רק לעצמי כוס תה.

אני יודע. זאת לא הפעם הראשונה שאת מבקשת ממני לעשות משהו, ואני לא ממלא את מבוקשך. – (שיקוף תכנים)

את בטח כועסת עליי." – (שיקוף רגשות)

"לא. מה פתאום אני לא כועסת עליך, סתם קצת התאכזבתי בהתחלה שאתה לא חושב עליי. אבל אני יודעת שאתה למעשה טרוד מאד להביא פרנסה הביתה כדי שלא יחסר לי כלום."

וכעת, שוב, יכול כל אחד להמשיך את הסיפור כרצונו, וכיד הדמיון הטובה עליו.